החיים על פי אווה-

העוני מבעד לעיניה של נערה מתבגרת. אווה היא נערה בת שבע עשרה משכונת מצוקה בדרום תל אביב. אביה עזב את המשפחה כשאווה הייתה תינוקת. מאז, מגדלת האם לבדה את אווה ואת שני אחיה: איציק, הנמצא בשירות צבאי קרבי; ושרי, שהסרט מלווה את ההכנות למסיבת בת המצווה שלה.

המציאות הכלכלית של המשפחה קשה ביותר. האם עובדת מדי יום שעות ארוכות במספר עבודות כדי לפרנס את המשפחה.

אווה נרתמת לעזרת המשפחה בכל דרך אפשרית, החל משלל עבודות שהיא לוקחת על עצמה ועד לניהול השוטף של משק הבית.

אווה לומדת במסגרת תכנית אינטגרציה בבית ספר יוקרתי בתל אביב, שם היא מתמודדת מדי יום עם הפערים הכלכליים בינה לבין חבריה לכיתה.

הסרט מלווה את אווה במהלך חיי היומיום שלה, שאת חלקם מתעדת אווה בעצמה במצלמה שלה. בזכות חשיפה אינטימית זו, אנו עדים לשותפות הפעילה של אווה בחיי משפחתה ולניסיונותיה לפרוץ את מעגל הדעות הקדומות הסובב אותה. בין לבין, אווה מנסה לנהל אורח חיים רגיל של נערה מתבגרת, העוסקת באהבה, בלימודים ובהוצאת רישיון נהיגה.

למרות נסיבות חייה הקשות, אווה משקיפה על המציאות בהומור ובחכמה. היא מתנהלת בביטחון עצמי, בשמחה ובחום. אי אפשר שלא להתאהב בדמותה.

מאחורי דמותה המרשימה של אווה ניצבת דמותה המרשימה-לא-פחות של האם. אמה של אווה, דור שני למעגל העוני, מלמדת את ילדיה להסתפק במה שידם משגת ולהודות על המעט שיש להם. זוהי אם חמה, אוהבת ומקבלת, שלא חוסכת מילדיה את קשיי החיים, אך מאמינה ביכולתם להתמודד עמם.

למרות העוני, זהו סרט על עושר רוחני. למרות הנטישה של האב, זהו סרט על משפחה מלוכדת ואוהבת. למרות הכאב, זהו סרט מלא שמחת חיים והומור. למרות הקושי, זהו סרט אופטימי, מלא תקווה ואמונה שניתן לצאת ממעגל העוני.

על לידת הסרט "החיים על פי אווה"

המפיק אודי קלינסקי מחברת פרו-ויד, פנה להר-גיל בשם ערוץ 8 לעשות סרט על עוני בישראל. בילדותו הר-גיל התגורר מול הצריפים של שכונת מחלול בתל-אביב והכיר את נושא; הוא אמנם גר ב"בניינים" אך הכיר היטב חברים מה"צריפים".

מאז התפתחה בו אמפתיה ותחושת חשיבות הנושא. הוא מודע לכך שהוא עצמו לא חווה עוני ולכן ברור לו שהוא לא יכול לדבר בשמם של אלה שחווים עוני על בשרם.

מכאן, הגישה הקולנועית-תיעודית שהר-גיל נקט בסרט היא של "הזבוב על הקיר", כלומר הבמאי לא מתערב, הוא נותן לדברים להתרחש, לנפשות לחיות את חייהן, לבכות, לצחוק, ולדבר אל הצופה בקולן הן. בשל כך אין בסרט קריינות והבמאי לא מופיע בסרט בשום צורה: לא יודעים מיהו, הוא לא חלק מהסיפור וגם אין בסרט שוטים מסוגננים או כל ניסיון למשוך תשומת לב לבמאי.

הר-גיל לא מעוניין בגישה הפשטנית המציגה עוני באמצעות פתיחת המקרר – והוא ריק, או להציג אנשים שמקבלים קצבת ביטוח לאומי ממנה קונים שמן ולחם. סוג זה של עוני שייך לעולם השלישי, למות ילדים מרעב. הר-גיל הצביע על הגדרה שונה של עוני, עוני המתבטא בהיעדר שוויון סיכוי של ילדים מרקעים שונים שלא יכולים להגיע לחינוך ראוי שיאפשר להם להגשים את חלומותיהם. הילדים לא אשמים בעוניים; חובה על המדינה לספק את צרכיהם בצורה שוויונית.

הר-גיל בחר לסרט אנשים שהצופים לא יתייחסו אליהם כאל "מסכנים שאין להם" אלא כאל אנשים שלא מוותרים גם כאשר קיר תלול ניצב לפניהם.

כיצד נבחרה המשפחה:

הר-גיל חיפש משפחות שבהן הנטל הכלכלי נופל על אישה המתמודדת לבדה עם פרנסת ילדיה. הוא מצא מספר משפחות כאלה, חלקן עניות בהרבה ממשפחת משען. כשפגש את משפחת משען הר-גיל הבין שהגיע לסוף החיפושים. הוא הבטיח לשמור על צנעת הפרט שלהם והמשפחה הסכימה לשתף פעולה.

צולמו 60 שעות, מתוכם נבחרה שעה אחת לסרט "החיים על פי אווה".

היה תסריט כללי, לא מדויק עד לרמת סצנות. הר-גיל רצה לתעד את מציאות חיי משפחת משען החל מהקימה בבוקר ועד לסוף היום; לשם כך היה מגיעה השקם בבוקר ומחליט במקום אל מי להצטרף באותו יום: אל נאווה, אל שרי או אל אווה. היה לו חשוב מכל שהמשפחה תתנהג באופן טבעי; לקח יומיים להרגיל אותם להתעלם מן המצלמה ומיתר חברי הצוות (במאי ומקליט) ולא להתייחס אליהם וגם להרגיל את הצוות לא לענות להם.

בנוסף כך הוא נתן מצלמה לאווה, שהיא תלמידה במגמת קולנוע, כדי שתתעד בעצמה חלקים מחייה.

המסרים שהר-גיל ביקש להעביר:

לא להרים ידיים – גם אם אין קיצורי דרך בחייה של משפחת משען, למרות שבכיתות של שרי ואווה יש ילדים שבעבורם קיצורי דרך הם עניין שבשגרה.

לא לוותר על החלום – חלום על טיול לחוץ לארץ, על לימודי נהיגה. לא להשלים עם "אין" לא לוותר על לימודים בבית ספר בצפון תל אביב, או לוותר ללמוד במגמה פחות מעניינת כדי שיהיה יותר קל להתמודד.

עיקר המסר עובר דרך אווה אבל סיפורה של נאווה לא פחות מופלא. נאווה עובדת מבוקר עד לילה ומקדישה את כל שעותיה הפנויות לילדיה; היא לא ישנה הרבה. למרות קשיי חייה יש לנאווה אופטימיות בסיסית מדהימה; היא מצליחה תמיד לראות את החלק המלא של הכוס – עוד מסר שעבר בסרט..

זו משפחה "עשירה", מסבירה נאווה לילדיה, כך היא רואה את מצבם. החום, האהבה, הקשר והאינטימיות שיש במשפחה הזו לא בהכרח קיימים בכל משפחה, בין אם הם מבוססים ובין אם הם עניים.

מסר נוסף קשור בכך שהמדינה ומערכת החינוך לא עושים מספיק כדי להעניק שוויון הזדמנויות לילדים מכל השכבות החברתיות. כך למשל אווה רוצה לעבור את בחינת הבגרות במתמטיקה; המורה למתמטיקה לא מצליח להכשיר אותה לכך; כדי להצליח נאווה זקוקה לעזרה נוספת; היא צריכה לצאת לעבוד כדי לממן מורה פרטי ואז היא עייפה ולא מסוגלת ללמוד – נוצר מעגל שמעמיד חומה בינה לבין החלום שלה, לא משום שאווה לא מוכשרת אלא משום שמדינה, חוק חינוך חובה לא מספקים את צרכיה.

מסר נוסף נוגע לתקשורת. במידה רבה הסרט הולך נגד הזרם התקשורתי בו קולה של משפחת משען ומשפחות במצבה לא נשמע. אם הם היו במצבים אקוטיים כמו התאבדות או היו סובלים מרעב ומחלות, או לחלופין לו הם היו מיליונרים, היו מרבים לראיין אותם בתקשורת. מכיוון שמשפחת משען לא ממש בתחתית הסולם – הם לא מושפלים, המקרר שלהם לא ריק – איש לא מתעניין בהם, לא כתבים, לא שרים ולא חברי כנסת.

קשר עם המשפחה

הר-גיל בקשר קבוע עם המשפחה. אווה נכשלה במבחן הבגרות במתמטיקה, ומקווה לגשת למבחן חוזר. בעקבות הסרט היא קיבלה פניות רבות מאנשים שביקשו לעזור לה בלימודי מתמטיקה לבגרות.

איציק, אחיה, ממשיך לשרת בצבא. הוא משרת בשטחים עם כל המשתמע מכך. שרי עברה מהחטיבה לתיכון והיא מסתדרת שם.

נאווה מקווה לקבל השנה קביעות בעבודת הבוקר שלה.

למרות העוני, זהו סרט על עושר רוחני. למרות הנטישה של האב, זהו סרט על משפחה מלוכדת ואוהבת. למרות הכאב, זהו סרט מלא שמחת-חיים והומור. למרות הקושי, זהו סרט אופטימי, מלא תקווה ואמונה שניתן לצאת ממעגל העוני.