אודות ד"ר אמיר הר-גיל

אני מאמין באדם וביכולתו להשתנות, במחויבות לנהוג על פי הכלל של הלל הזקן: "ובמקום בו אין אנשים השתדל היות איש". אני מאמין שהדבר קשור לכך שנולדתי וגדלתי בתל אביב, להורים שהצליחו להימלט מגרמניה ומפולין אך משפחותיהם נספו בשואה. הורי היו בני דור בוני המדינה והתחנכתי על סיפורים של ציונות שבאה לאחר תקופת נרדפות והשפלה, דבר שחיזק בי את המחויבות לצדק ושאיפה לשיפור ותיקון. אלה באו לידי ביטוי כבר בגיל צעיר. למדתי בבית החינוך לילדי עובדים, על שם א. ד. גורדון, והייתי חבר בתנועת הנוער השומר הצעיר. כמדריך צעיר בתנועת הנוער, הקמתי קבוצה של נוער מוחלש, דבר שלא היה מקובל עד אז. לצבא התגייסתי ושרתתי כחובש קרבי בנחל המוצנח, בגדוד 50, כשתפקידי הוא להצילו לא להרוג.

יחד עם חברי הקמנו קיבוץ חדש בערבה, קבוץ סמר, שדגל בשיתוף, ואמון מלא. הרוב לא יכול היה להחליט בעבור הפרט,  כך שהמחויבות היחידה הייתה למצפון האישי של כל אחד ואחת.

נבחרתי להדריך בתנועה, להיות ראש קן (מרכז סניף של תנועת הנוער) ובחרתי לשרת בעיר שבאותה עת היו בקרב בני הנוער שלה אחוזי הפשיעה הגבוהים ביותר בישראל – קריית אתא. הקמתי בה קבוצה של נוער עובד, (בניגוד למקובל בדרך כלל: בתנועת הנוער החניכים היו נערים לומדים בבתי ספר ובמגמות יוקרתיות), הדבר עורר ספקות בקרב שותפי להדרכה, אך הצלחתי להוביל את הנערים בקבוצה שהקמתי עד להתגייסותם לנח"ל.

למדתי הוראה קולנוע ואמנות ב"המדרשה", עם סיום לימודי בחרתי ללמד במקום משמעותי עבורי, בדרום יפו. בית ספר בו למדו ילדים יהודים וערבים שגרו באותה שכונת עוני.

הבנתי שאני רוצה להשפיע על יותר מ 40 ילדים, והחלטתי ללמוד קולנוע וטלוויזיה ב"בית צבי". בחרתי להתמקד בקולנוע תיעודי, כיוון שלתחושתי הקולנוע העלילתי הוא במידה רבה אסקפיסטי. חשתי שבמדינת ישראל, שעדין שרויה בשלב ההתגבשות, יש צורך לזעוק ולנסות להעלות לסדר היום נושאים הטוענים תיקון, וכך לסייע לשיפור תהליכי עיצוב החברה בישראל. ראיתי בקולנוע התיעודי אמצעי מתאים וכך הייתי היחיד בין התלמידים שמיד עם תחילת הלימודים הכריז כי שאיפתו היא לקולנוע תיעודי.

סיימתי בהצטיינות והתקבלתי לעבודה בטלוויזיה הישראלית, בערוץ הראשון, הערוץ היחיד שהיה קיים באותה תקופה. כבוגר מצטיין, הוצע לי על ידי מפיק לביים סרט עלילתי, בשכר, אך מיד לאחר הצעה קוסמת זו הציע לי חיים יבין, לביים כתבה לתוכנית התחקירים "מבט שני", בה היה העורך והמגיש. זו הייתה תוכנית התחקירים היחידה בישראל באותה תקופה. התלבטתי בין שתי האפשרויות ובחרתי ב"מבט שני", למרות שהיה לי ברור שהצעה כזו, לביים סרט עלילתי לא תחזור על עצמה. התחלתי לעבוד ב"מבט שני" שם יכולתי לעסוק בנושאים חשובים ומרכזיים. בין היתר כתבות תחקיר שלי עסקו בהפרטת השרותים הציבוריים, בילדים מאומצים, בצורך בשינוי בתנועה הקיבוצית, בשחיתות במועצה הדתית, בקשרים אפלים שבין אנשי דת מהווקף המוסלמי לבין קבלנים, ביחס הלא אנושי שלו זוכים תושבי ירושלים המזרחית.

גם הכתבות הקצרות אותן ביימתי עסקו בנושאים חברתיים. כך למשל הכתבות שביימתי לתוכנית "ערב חדש" בטלוויזיה החינוכית עסקו בהעדר טיפול נאות בקשישים בישראל, מצבם הקשה של הלוקים בתסמונת דאון, סדרת כתבות בנושא תאונות הדרכים והדרכים למניעתן לתוכנית "על הגלגלים" בערוץ הראשון וסדרת כתבות העוסקות בגישות חינוכיות חדשות בתוכנית "חדש בעיניים" בטלוויזיה החינוכית.

במקביל הדרכתי נוער מוחלש בכפר הנוער "הדסים" כשהמטרה היתה העצמתם באמצעות עשיית סרטים.

התחתנתי והצטרפתי לקבוץ בו נולדה אשתי. גויסתי על ידי תנועה הקיבוצית לעמוד בראש תוכנית הווידאו הקיבוצית, ששודרה בכל הקבוצים. ביימתי סדרת כתבות בשם "שיפוץ קבוץ" שמטרתן לעורר את חברי הקבוצים למחשבה על השינויים האפשריים בקבוצים, שהיו במשבר באותה תקופה.

במקביל לאלה ביימתי סרטים. רבים מסרטי עסקו בבעיות בחברה הישראלית.

חלק מסרטי משמשים כפתיח לדיונים בגופים חינוכיים שונים: "בוקר טוב ישראל" עוסק בפערים ובעוינות בין המגזרים השונים בישראל, לשמחתי הסרט הוכנס לתוכנית הלימודים של המחלקה לדמוקרטיה במשרד החינוך, תורגם לשפות שונות ושימש את פעילי הסוכנות היהודית בעולם, שולב בתוכנית ההדרכה חיל החינוך בצה"ל ובתנועות הנוער: הצופים, בני עקיבא, השומר הצעיר.

גם הסרט "החיים על פי אווה" – שעוסק בעוני בישראל, נכנס לתוכנית הלימודים בתקשורת של משרד החינוך.

הסרט "התור באיבן שדאד 2" עוסק ביחס לערביי מזרח ירושלים והוקרן בבית המשפט העליון, כעדות ליחס לא הוגן לתושבים אלה. בנוסף הוקרן בפרקליטות המדינה. אך גולת הכותרת הייתה ההקרנה בכנסת ישראל של הסרט "התור באיבן שדאד 2" שהווה בסיס לדיון בין נציגי הממסד. הסרט תרם לשינוי חיובי בנוגע לתושבי מזרח ירושלים.

הסרט "לכודים", עסק ברשומון, 6 נקודות מבט לסכסוך הישראלי פלשתיני. הסרט נכנס לתוכנית הלימודים לעידוד הדיאלוג, שנתמך על ידי האיחוד האירופי.

גם הסרט "קשת צבעים ב'" הוקרן בפני כל החיילים בסדיר ובקבע לפני כניסתם לשטחי יהודה ושומרון או עזה.

בנוסף לחשיפת סרטי במסגרות חינוכיות, כפי שפורט לעיל, כל סרטי הוקרנו בערוצי הטלוויזיה השונים וחלקם זכו בפרסים בארץ ובעולם.

במהלך כל השנים, שילבתי בין הוראה לבין בימוי סרטים. גם בהוראה השתדלתי לעסוק בעשייה משמעותית. כך למשל במכללה האקדמית נתניה, בה אני מלמד, הייתי בין היוזמים של פרויקט המצוינות, שבו הסטודנטים יוזמים ומפיקים קמפיין למען מטרות חברתיות או קהילתיות. התוצרים של פרוייקט זה היו:

"הקולות של אתיופיה" – למען הקהילה האתיופית.

"קח פרח תן עידוד" למען המשתלה של החוסים בכפר עידוד.

"הכל חוזר אליך" למען הפחתת השימוש בפלסטיק.

"איפה הילד שלך" למען מניעת שתיית אלכוהול בקרב ילדים.

בשנה האחרונה הצלחתי לרתום את הסטודנטים לתואר שני באוניברסיטת חיפה ליצור סרטים למען הילדים המוחלשים ביותר בחברה הישראלית. ילדים החיים ב"מעון הלב הקדוש" בחיפה. אלה ילדים הסובלים גם מפיגור קשה וגם מנכות קשה. הסטודנטים הכינו 3 סרטים שמטרתם גיוס כסף למען שיפור תנאיהם של אותם ילדים.

מחקרי האקדמיים, גם הם עסקו בנושאים הקרובים לליבי ונראו לי חשובים, למשל העצמת בני נוער מוחלשים באמצעות הוראת וידאו, העצמת הלכידות החברתית באמצעות וידאו קהילתי, שיקולים אתיים בעת העשייה התיעודית.

3 פעמים הוצע לי לנהל מחלקה או תוכנית לתקשורת או קולנוע במוסדות אקדמיים. הקוסמת שביניהן הייתה ההצעה מאוניברסיטת Teesside ב Middlesbrough שבאנגליה, לעמוד בראש התוכנית לתקשורת שבמרכזה עשייה תיעודית. בכל הפעמים סירבתי להצעות אטרקטיביות אלו כיוון שהיה לי חשוב לשמור על זמן פנוי לבימוי סרטים תיעודיים והעדפה לחיות ולחנך בישראל ולא באנגליה.

במבט לאחור לדעתי רוב סרטי עוסקים בחשבון נפש או דורשים מהצופה חשבון נפש. ואני מאמין שתפקידי כבמאי להביא את הצופה להרהור מחודש על חייו. אם הצלחתי בכך, דייני.

מצב משפחתי: אשתי, אדוה, עובדת סוציאלית ב"מרכז שיקום לנפגעי ראש" של משרד הביטחון. יש לנו 3 ילדים. האחד השתחרר משרות קרבי בנחל וכעת לומד מוזיקה, השני משרת בסיירת אגוז כחובש גדודי והשלישית סיימה תיכון וכמו 2 אחיה, התנדבה לשנת שרות לפני הצבא, אותה היא תתחיל בעוד זמן קצר.

לאחרונה קיבלתי מספר חיזוקים חיוביים על עשייתי:

7 פרסים בינלאומיים בשבעת החודשים האחרונים עבור 2 סרטים חדשים שלי.

נבחרתי למרצה המצטיין בתוכנית לתואר השני, תרבות הקולנוע, באוניברסיטת חיפה. (בפעם השלישית).

קיבלתי תעודה הוקרה על פעילות חברתית במשך למעלה מעשור עם פרויקט המצוינות במכללה האקדמית נתניה.

הסרט "החיים על פי אווה" נבחר להקנה מחודשת בפסטיבל הסרטים הבינלאומי לילדים בתל-אביב.

תעודת הוקרה מטעם מעון "הלב הקדוש", על העזרה שנתנו להם.

כל אלה נותנים לי את התחושה שבחרתי בכיוון מקצועי נכון ומשמעותי.